מפעל תע"ש הוא בשטח של עיר קטנה. במשך שנים, הזרים המפעל שפכים כימיים את האדמה בסביבתו. השפכים הצטברו במים התהום ובטיפול לא נכון עלולים להוות סכנה בריאותית לסביבה.

רשות המים ואונברסיטת בן גוריון חקרו את הנושא והפיקו דו"ח רב עמודים הסוקר את הזיהום ואת ההשלכות שלו. (חלק א', חלק ב')

המחקר מתמקד בעיקר בפרכלורט תוצר לווי של ייצור דלק טילים, חומרי נפץ שיוצרו ושטופלו במפעל תע"ש השרון. מכיוון שפרכלורט הוא חומר יציב מאוד, מסיס לחלוטין במים ואינו נספח בקלות לקרקע, הוא נע כמעט ללא הפרעה יחד עם זרימת המים הטבעית בתת-הקרקע.

המודל ההידרולוגי של פרופ' אילון אדר וצוותו מראה כי כיוון הזרימה הראשי של פלומת הזיהום הוא אמנם צפון-מערבה (לכיוון הרצליה) אך קיימת שלוחה מזרחית/צפון-מזרחית של הפלומה.

הזיהום הגיעה ישירות לתת-הקרקע באזור שבין שכונת גני צבי, בית העלמין של הוד השרון, ופאתי נווה הדר. בשל החדירה הזו, רשות המים נאלצה לאורך השנים לפסול ולסגור קידוחי הפקה פעילים של עיריית הוד השרון (כמו קידוחי "הוד השרון 4" ו"הוד השרון 7") לאחר שהתגלו בהם חריגות של פרכלורט וממיסים תעשייתיים נדיפים (TCE).

המחקר של בן-גוריון מנתח את אקוויפר החוף באזור זה, המחולק למספר תתי-שכבות (סאב-אקוויפרים):

• התווך הלא-רווי (הקרקע היבשה): באזור נווה הדר ודרום-מערב העיר, הזיהום אינו נמצא על פני השטח או בחצרות הבתים. מקורות הזיהום הראשיים נשארו בתוך תחומי מתחם תע"ש (שם הקרקע עצמה ספוגה).
• מי התהום (עומק של עשרות מטרים): הזיהום מי התהום בעומק תת-קרקעי משמעותי. הדו"ח מצביע על כך שהפרכלורט חדר גם לשכבות העמוקות יותר של האקוויפר באזור הוד השרון, מה שהופך את שיקום המים למורכב ומחייב שאיבה וטיפול ייעודי (כמו מתקני סינון פחם פעיל או מחליפי יונים) לפני שניתן יהיה להחזיר את הקידוחים לשימוש.

בטיחות מי השתייה: מי השתייה שמגיעים לברזים בנווה הדר בטוחים לחלוטין. מאז גילוי הפלומה במחקרים אלו, רשות המים ומשרד הבריאות מנתקים מיד כל קידוח שמתקרב לסף זיהום, ואספקת המים לעיר מתבססת על קידוחים מזרחיים ונקיים יותר ועל מערכת המוביל הארצי (מים מותפלים).

• תוכניות בנייה ופיתוח: הדו"ח מהווה את הבסיס המדעי לדרישות המחמירות של המשרד להגנת הסביבה לגבי בנייה עתידית סביב פאתי השכונה ומערבה ממנה. כל פיתוח של שטחים פתוחים באזור זה דורש סקרי גז קרקע ודיגום מים קפדניים כדי לוודא שאין הצטברות של ממיסים אורגניים נדיפים.

החשש מפני פיצוץ במהלך קידוחים וסקרי קרקע הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שחלקים נרחבים במתחם תע"ש לא נחקרו במלואם במשך שנים. הנושא הזה נדון בהרחבה בנספחי הבטיחות של דוחות רשות המים והחברה לשירותי איכות הסביבה.

הבעיה אינה נעוצה בפלומת הזיהום המדוללת שזורמת במי התהום מתחת לנווה הדר, אלא במקורות הזיהום ("אזורי המקור") שבתוך תחומי מתחם תע"ש עצמו, ובדרכי הגישה אליהם.

במהלך עשרות שנות פעילות של ייצור צבאי, הוזרמו ונשפכו אל תת-הקרקע לא רק חומרים ממיסים או פרכלורט, אלא גם שאריות של חומרי נפץ הודפים (כמו TNT, RDX ו-HMX) וחומרי נפץ ראשוניים רגישים ביותר.

• התגבשות בקרקע: לאורך השנים, חומרים אלו חילחלו ל=תווך הלא-רווי (השכבה היבשה של הקרקע) והתגבשו בריכוזים גבוהים בנקודות שונות (בורות ספיגה, תעלות ניקוז ישנות ושטחי ניסויים).
• רגישות לחיכוך וחום: חלק מהתרכובות הללו הפכו עם הזמן ליציבות פחות ורגישות מאוד למאמץ מכני. הציוד המשמש לסקרי קרקע – מקדחי בורות (Auger), צינורות דיגום ננעצים (Direct Push) או ציוד להחדרת חיישני גז קרקע – מייצר חיכוך, חום ולחץ עצום בתוך הקרקע. נגיעה של מקדח בריכוז חומר נפץ פעיל כזה עלולה לעורר פיצוץ תת-קרקעי.

לפי הנחיות המשרד להגנת הסביבה ורשות המים, לא ניתן לאשר תוכניות שיקום או בנייה ללא "סקר קרקע מלא" (הכולל קידוחים פיזיים ולקיחת גלילי אדמה למעבדה). נוצר פלונטר, חסר מידע מדויק על עומק ופריסת הזיהום באזורים החשודים, כי אסור לקדוח שם מטעמי בטיחות.

הזוועה לא נגמרת שם, כי לצד חומרי הנפץ, הדו"ח מפרט פריסה נרחבת של ממיסים אורגניים נדיפים. אלו חומרים ששימשו לשטיפת מנועים, ניקוי מתכות ודילול צבעים במפעלי תע"ש. מדובר בחומרים מסרטנים ודאיים בבני אדם, הפוגעים במערכת העצבים ובכליות. בניגוד לפרכלורט שרק נע עם המים, החומרים הללו נוטים להתאדות. באזורים שבהם הפלומה קרובה לפני השטח (ולא בעומק כמו בהוד השרון), ישנה סכנה של "גז קרקע" – החומרים הללו מחלחלים כלפי מעלה דרך יסודות של מבנים, מרתפים וחניונים, ועלולים להישאף על ידי דיירים. בעיקר טריכלורואתילן (TCE) ופרכלורואתילן (PCE).

אחד הפרקים המדאיגים במודל הנומרי של בן-גוריון עוסק בחומרים המוגדרים כ-DNAPL (נוזלים צפופים שאינם ממיסים במים). כששופכים כמות עצומה של ממיסים כמו TCE לקרקע, הם לא נמהלים במים. הם כבדים מהמים, ולכן הם שוקעים דרך מי התהום כלפי מטה, עד שהם נתקלים בשכבת חרסית אטומה בקרקעית האקוויפר. הדו"ח מצביע על כך שבתחתית האקוויפר נוצרו "מאגרי קרקעית" של ממיסים טהורים. המאגרים האלו מתפקדים כמו סוכריית מציצה ענקית: הם ישבו שם עשרות שנים, וימשיכו להמיס חומר מסרטן לתוך מי התהום שעוברים מעליהם בקצב איטי במשך דורות, מה שהופך את שיקום המים לכמעט בלתי אפשרי בטכנולוגיות סטנדרטיות.

הדו"ח משרטט את ממדי הפלומה, ומתברר שמדובר באחד מאסונות זיהום המים הגדולים והנרחבים ביותר בתולדות המדינה, אם לא הגדול שבהם. פלומת הפרכלורט שנחקרה נפרסת על פני שטח של קילומטרים רבועים רבים. היא חרגה מזמן מגבולות רמת השרון והגיעה לעומק השטח הציבורי והפרטי של הרצליה והוד השרון. המודל הראה כיצד שאיבות המים ההיסטוריות בקידוחי הוד השרון והרצליה שינו את משטר הזרימה הטבעי של האקוויפר – הן פשוט "שאבו" ומשכו את הזיהום אליהן מהר יותר לאורך השנים, כמו מגנט הידרולוגי.

פרק נוסף בדו"ח האנליטי עוסק במתכות שהיו חלק מתהליכי הציפוי, הציאן וההלחמה של התעשייה הצבאית. כרום שש-ערכי, קדמיום, ועופרת: מתכות רעילות ביותר למערכת העצבים והדם. הכרום השש-ערכי (החומר המפורסם מהסרט "ארין ברוקוביץ'") נייד יחסית במים ונתגלה בריכוזים גבוהים באזורי המקור, כשהוא נע אט אט בעקבות הפרכלורט.

השורה התחתונה של הדו"ח: המסמך מבהיר באופן מדעי שהקרקע ותת-הקרקע במרחב הזה איבדו את "היכולת הטבעית" שלהן לריפוי עצמי (Natural Attenuation). החומרים שם יציבים כל כך, והריכוזים באזורי המקור גבוהים כל כך, שחלקים נרחבים מאקוויפר החוף באזור השרון המערבי פשוט הוגדרו כ"אבודים" למשך עשורים קדימה, אלא אם יושקעו מיליארדי שקלים בפרויקטים אגרסיביים של שאיבה, סינון והחדרה מחדש.