כיצד להימנע מהספינים בבחירות המקומיות?

כמה מרוויח ראש עיר, למשל, אמיר כוכבי, ראש עיריית הוד השרון?

כמה מרוויחת סגנית ראש עיר?

מדוע רמת הפוליטיקאים והניהול ברשויות היא לעיתים כה לוקה בחסר?

מדוע השנה האחרונה היא שנת הספינים וכיצד לדעת למי כן להצביע לקראת בחירות ברשויות המקומיות 2023?

האם יפגעו עצים לשווא בתוכנית החדשה בבית הנערה?

בימים אלו מובאת לאישור תוכנית במתחם בית הנערה. אילנה הילמן הסבה את תשומת ליבנו שהתוכנית אולי כוללת גם פגיעה בעצים (על מנת להרחיב את הכביש).

קפצתי לראות על מה בעצם מדובר, אילו ערכי טבע עלולים להיפגע וכמה עצים יש שם.

קישור אל התוכנית המוצעת.

ואיך זה נראה כיום:

חברת מועצת העיר עדי פרילנג אנקורי מרגישה מאויימת

עדי פרילנג אנקורי, חברת מועצת עיריית הוד השרון שלקחה על עצמה לטפל באיכות השירות בגנים מגוללת את סיפורה על התנהגות ברוטלית לכאורה מצד בעלים של חברה.

אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.

לוקחת נשימה עמוקה וכותבת.

כבר ארבע שנים שאני פועלת כחברת מועצת עיר, בשבילכם ולמענכם – והכול בהתנדבות, אבל לזה לא ציפיתי.

בחלומות הגרועים ביותר שלי לא חשבתי שדבר כזה יגיע אליי, להוד השרון שלי.

לפני שאני נציגת ציבור אני קודם כל בת אדם (!!!) ואמא ליאירי ויונתני שלי.

לצערי, הילדים שלי נאלצו לשלם מחיר בגללי, בגלל העשייה הציבורית שלי.

ביום ראשון (15.1) הגעתי לאסוף את יונתני, בני בן השלוש, מגן אגמית. בכניסה לגן עמדו מנכ"ל חברת הצהרונים של גני הילדים, ויחד איתו עוד שני גברים.

אמרתי שלום מנומס. כאן חשבתי שיסתיים השיח והאנשים שעשו לי אמבוש בכניסה לגן של בני, ילכו לאן שהם צריכים.

אבל לא כך היה. מנכ"ל הצהרונים אמר לי משפט שמבחינתי היה איום מרומז: "היום הכרתי את יונתן"- הבן שלי בן השלוש.

המשפט הזה הרעיד אותי.

ניסיתי לפלס לי דרך כדי להיכנס לגן על מנת לאסוף את הציוד של יונתני וללכת משם כמה שיותר מהר.

אבל מסכת ההפחדה לא הסתיימה.

המנכ"ל חיכה לי בכניסה לגן והתחיל להטיח בי האשמות בצעקות שאני פוגעת בילדים בני שלוש (הילדים שלנו, כן?), שאני פוגעת בשם הטוב של הסייעות בגנים (עבורן אני דורשת תנאים ויחס יותר טובים). איים עליי שאני אשלם "הרבה מאוד כסף", ושאני לא הראשונה ששילמה לו.

על כל הפעילות שלי למען ילדי העיר, הילדים שלנו, הטיח בי האשמות שווא והפחיד אותי ואת ילדיי, שהיו עדים ומבוהלים.

המנכ"ל צעק הכל לעיני הילדים שלי, 3 גברים מול אמא אחת וילדים המומים ומפוחדים, והכול בנוכחות סייעות והורים שבאו לאסוף מהגן ולא הבינו למה המנכ"ל צועק.

מצליחים לתאר את ההרגשה שלי באותו רגע? כמובן שהוגשה תלונה במשטרה והנושא בטיפולה.

בעקבות המקרה, לא הצלחתי להרדים את ילדיי עד עשר בלילה באותו היום, עקב המחזה הזה שעורר בהם פחד ומועקה קשה. באמבטיה ובארוחת הערב ועד שנרדמו הם שאלו אותי כל הזמן, "למה האיש הזה צעק עלייך אמא".

קמתי לעולם חדש.

עולם בו נחצו כל הגבולות.

אהה ואם תהיתם..עד עכשיו שום תגובה מהעירייה.

מאז שהקרקע נשמטה מתחת לרגליי, אני מנסה להחזיר את עצמי להתנדבויות שלי ולאנרגיות שהיו לי לפני יום ראשון אחר הצהריים.

ברגעים האלה יותר מתמיד, אני נחושה יותר וחזקה יותר להילחם למען הילדים שלנו. אני פועלת מתוך שליחות, אמונה ודאגה אמיתית לכך שלכל ילד מגיע מקום בטוח, שמח ומוגן עבורו, ואני לא מתכוונת להתנצל על זה.

הורים יקרים, אני כאן למען הילדים של כולנו ואמשיך להיות. אף מכתב השתקה ואף תביעה לא ירתיעו אותי להילחם למען ילדינו.

שלכם, אני

ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏‏3‏ אנשים‏, ‏‏ילד‏, ‏אנשים עומדים‏‏‏ ו‏פעילות בחוץ‏‏

נאמני העצים בהוד השרון – משיגים תוצאות

לפני כחצי שנה יזם אריק יפה את תנועת נאמני העצים בעיר. תנועה זו היא חלק מהתארגנויות רבות בארץ שנוסדו על מנת להבטיח את שלומם ושגשוגם של העצים.

"עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בניין או חשמל חשוב יותר מעץ. אקליפטוס עבות, שקמה ישנה, חורש אלונים – הם שורשי האדם. בניין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה…".
את הדברים הללו אמר ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון

אמירתו זו של הזקן, מלאה בחוכמה שנראה שלא שרדה את תהפוכות הזמן. כיום, הגרזן קל מאוד על עצים. הרדיפה אחרי הרווח קצר המועד גורמת להשמדה רבתי של עצים, ולא רק בהוד השרון. אך כאשר ההבנה של משמעות העץ מחלחת, של הייחודיות של עץ וותיק, אי אפשר שלא לחשוב יראת כבוד למראה עץ וותיק.

ישראלים נוסעים לחו"ל לטיולי טבע, יוצאים אל המרחבים כדי להנות מהירוק, אבל במקביל מכחידים ומשמידים את נכסי הטבע שניתנו מהדורות הקודמים. חוסר הכבוד למסורת משתלב עם הכחדה מסיבית של הסביבה.

המבנה העירוני, בכל עיר, הוא מבנה פגום. למעשה, הדמוקרטיה נעצרת ברמה המקומית, זו אינה תופעת ייחודית להוד השרון. אין אפשרות מעשית להדיח את ראש העיר, הוא נבחר לתקופה ארוכה של 5 שנים. אין בפועל מנגנוני בקרה אפקטיבים על פעולתיו והוא למעשה מתפקד כשריף בעירו.

ההישג הראשון של אריק ונאמני העצים היה העברת החלטה במועצת העיר המחייבת את העירייה לעמוד בתקנות החוקיות שהיא במילא מחויבת אליהם. יש יגידו, מה הטעם בכך שהעיר מתחייבת לעמוד בחוק? נראה שאין זה דבר מובן מאליו. בניגוד לקולות שנשמעו, החלטת מועצת העיר היא החלטה המחייבת את העירייה.

על מנת להבטיח זאת, אריק גם יזם הצגת מצגת בוועדה לקיימות ואיכות הסביבה בעיר. המצגת כוללת לא רק סקירה של פעילותם הענפה של נאמני העצים, אלא גם סקירה של מחדלי העירייה בתחום זה, מתוך תקווה שעצם התיעוד יקל על תיקונם בעתיד.

להורדת המצגת

אריק יפה הוא בעל ניסיון רב בשינויים אירגוני, ניסיון רב שנים שצבר בתעשיית העילית. את הניסיון הזה הוא מיישם לבצע שינוי אירגוני (מבחוץ!) במערכת שהיא במהותה כמעט בלתי ניתנת לשינוי. מערכת קפואה, מיושנת, שלרוב אינה מתחשבת בלקחותיה. מערכת ללא בקרה, שקשה מאוד למצוא בה עוגן על מנת לבצע שינוי. יחד עם זה, עקב בצד אגודל, תוך לימוד של המערכת, של עצמותיה וחולשותיה, הוא מקדם אט אט שינוי. זהו תהליך שמעטים מסוגלים לחזור עליו במקומות אחרים, אבל נאמני העצים בהוד השרון זה מקום טוב ללמוד כיצד לעשות זאת.

הוד השרון – עיר בשרון ובולענים בה הרבה

נראה שהבולענים בהוד השרון הם אופנה שמסרבת ללכת. מעין שיגרה כאילו שאנחנו חיים על שפת ים המלח ולא בקירבה לירקון.

אבל הבולען האחרון (פברואר 2022) הוא באמת מפחיד. כשאני שואל את עצמי מה אני הייתי עושה, אני לא בטוח שהייתי כה בעל תושיה כמו בעל הרכב. כאשר אני מכניס אל תוך המשוואה מחשבה על ילדים בכיסא בטיחות זו הופך לסרט אימה. מסוג אלו שחוזרים בחלומות הליל.

וכפי שהפחד אוחז למחשבה מה היה קורה אילו אני הייתי במכונית השוקעת שמים זורמים אליה, כך מטרידה המחשבה שאולי זה היה מאוד נמנע. בפרט כאשר מסתבר שאכן, העירייה ידעה על הסכנה מראש.

אין זה הבולען הראשון שהתגלה בתקופה האחרונה. ארבעה חודשים לפני המקרה הזה, נפער בולען נוסף, הפעם בבניין. הבולען הזה נוצר מאחר שבמסגרת עבודות, החליט מי שהחליט להסיר יסודות במסגרת עבודות שיפוץ. זו אינה עבודה של מה בכך, זו לא עקירה של עשב, אלא עבודה מורכבת, הנעשית באמצעות מנוף וסילוק של עשרות טונות של בטון ופלדה.

הבולען הראשון, המייסד של שושלת הבולענים של הוד השרון, נפער אולי במקום הרגיש שאפשר להעלות על הדעת, גן ילדים. גם הפעם זו לא היתה יד אלוהים או אמא טבע שהתערבה, אלא מחדל בו עבודת בניה של העירייה גרמו לזליגה של בוץ עד שהרצפה בגן הילדים קרסה. גם הפעם, רק מזל הפריד בין אירוע המופיע בשולי החדשות לאסון ברמה לאומית.

יש יגידו, האדמה אשמה, הרי הבולענים בה נפערים. ויש כאלו שיגדו, זהו טבעם של דברים, אם עושים, אז יש גם בעיות. אבל לדעתי זו התחמקות מהשאלה המהותית, מה אחריות העירייה, וספצפית העומד בראשה, למה שקורה בעיר הזו. האם ראש העיר יודע מה קורה בעיר שלו? מה האחריות של אמיר כוכבי למה שקורה?

כתושב הוד השרון, הרושם שלי מההתנהלות היום יומית, שבהוד השרון, יש גם בעיית פיקוח. פיקוח חניה, פיקוח בניה, פיקוח מה שלא תרצו. יש תחושה, שהעיר מתנהלת לה, לא מנוהלת. שראש העיר לא באמת יודע מה קורה בעיר שלו.

על מנת למנוע אסונות כאלו, המערכת העירונית צריכה להיות יעילה. עיריית הוד השרון מונה 1500 עובדים לערך, והתקציב העירוני הוא מעל 800 מליון לשנה. ומי שמופקד על תקציבים כאלו חייב לוודא שהם מנוצלים כראוי ולא נשפכים כמים לבולען. זה מצריך יכולת ניהול, היכולת לגייס את האנשים הנכונים, לוודא שיש בידיהם את הכלים הנכונים ושיש מערכת פיקוח שמאתרת כשלים לפני שהם הופכים לבורות. מערכת הדרכה שמעניקה לעובדים את הכלים העדכניים לבצע את תפקידם כראוי ותוכנית לוודא שהם אכן קלטו את מה שהם צריכים על מנת למלא את תפקידם כראוי. אי אפשר להאשים כל פעם את הש"ג. אי אפשר לטעון שרק הסיירים צעירים הם אלו שפישלו.

נדרשת מערכת לומדת, שמסוגלת להסיק מסקנות מהמחדלים שלה. אילו מסקנות הוסקו מהבולען בגן הילדים? אילו שינויים נעשו במערך הפיקוח בעקבות הבולען במגרש החניה ואילו שינויים יעשו בנהלים של הסיירים בעקבות הכמעט ונפגע ברחוב הגנים בעיר? אלו אינן שאלות תאורטית, אלו סוגיות שהתייחסות שגויה אליהן עלולה לעלות בחיים.

ספציפית למקרה של הבולען, על פניו, עולות הרבה שאלות מהסרטון. נראה שהפקחים הגיעו כדי לבדוק אם יש בעיה. ואני מניח, שיש במערכת המים בהוד השרון יכולת לדעת על דליפה בכזה קנה מידה. זו לא דליפה מצינור השקיה, זה משהו שאמור להדליק נורות בחדר בקרה. האנשים שהגיעו לשם ידעו מה הם מחפשים, וכאשר הם הבינו מה עלול לקרות, הם נסו על חייהם. מדוע הם הגיעו? מה הם ניסו לבדוק ולמי הם דיווחו הלאה הן שאלות מהותית בהבנה של האירוע הזה. לא רק על מנת למצוא אחראיים, אלא בעיקר על מנת למנוע מאנשים להצטרף לקורח ועדתו (שנבלעו באדמה).

על פניו, נראה שהעיר חסרה את כל אלו. ואחרי 4 שנים בתפקיד, לאמיר כוכבי אין אפשרות להטיל את האשמה על מישהו אחר. הוא הנושא באחריות, הוא זה שצריך לדעת מה קורה בעיר שלו. ואם אחרי כל כך הרבה זמן בתפקיד הוא לא מסוגלת לבצע זאת, משהו כנראה אולי קצת רקוב בממלכה.

הוד השרון – ברז כיבוי לא עבד ובית נשרף

תשתיות הן משהו מובן מאליו, שלא שמים לב אליו יותר מדי עד שהן קורסות. בדיוק כפי שכאשר מבינים את החשיבות של עצים לפעמים זה מאוחר מדי. תשתיות הן הבסיס לאיכות החיים. זו התחבורה, זו מערכת החינוך, האוויר שאנחנו נושמים, המים והביוב.

טיפול בתשתיות הוא לעיתים קרובות בעדיפות נמוכה. כל עוד זה עובד, למה לטפל? עד שקו הביוב לא קורס, לא יחליפו. עד שמכון הטיהור לא יקרוס והירקון יתמלא צואה, לא יטפלו בו. וכך גם, לעבור כל ברז כיבוי בכל העיר ולוודא שהוא תקין, זו משימה שנדחקת לסוף הרשימה. בפרט, בעיר, שראש העיר שלה לא בהכרח ידוע כמישהו בעל יכולת ניהולית מרשימה. בשביל לדאוג לתשתיות, צריך מנהל טוב, טכנוקרט, מישהו שמטפח את העובדים שלו ומעצים את המנהלים שלו.

את המחיר, משלמים כמובן התושבים. לפעמים, במפגעי ריח איומים, לפעמים בזיהום אוויר ובמקרים נוראים, כאשר הבית נשרף. וכך כתב תושב רמות מנחם בהוד השרון:

לידיעתכם היה כשל רציני ביותר בכיבוי השריפה בבית שלנו.
כשמכבי האש הגיעו לקח להם יותר מ-15-20 דקות עד שהתחילו לכבות !!
מעט עשן שיצא מהגג כשהגיעו, הפך ללהבה עצומה כשהם במשך 15 דקות נוכחים, אך לא פועלים ומכבים את האש . הם ישבו בכבאית, הלכו לבקש מים מאחד השכנים בעוד אני והשכן שלי בדו ושכנים נוספים צועקים למה הם לא מכבים את האש.
בדיעבד, מסתבר שברז הכיבוי ברחוב חוחית לא עבד ולכן לא הפעילו את הזרנוק מהמנוף שהציבו מול הבית (אחר כך כשהפעילו האש שנראתה מבחוץ כבתה תוך דקה או שתים) . מסתבר שאחד הילדים בשכונה שרץ ברחוב הלוך ושוב הפנה אותם לברז כיבוי נוסף שעבד ברחוב שקנאי.
חוקר שריפות שהיה פה אמר נדהם לשמוע את הסיפור, בדק את ברז הכיבוי בחוחית ומסקנתו שמים לא זרמו ממנו בעשר שנים אחרונות.
מסתבר שאף אחד לא עושה בקורת לברזי הכיבוי בעיר אם פועלים או לא.
חשוב לי להציף את המידע כאן כדי שתושבים יפעלו מול העירייה לשינוי המצב כדי שמקרה נוסף כזה לא יקרה בעתיד.!

מכתב אזהרה לפני תביעת דיבה הוגש כנגד עדי פרלינג אנקורי

עדי פרלינג אנקורי, חברת מועצת הוד השרון, קיבלה מכתב התראה לפני הגשת תביעת דיבה על ידי חברת קיטו מרום. עדי פרילנג אנקורי עבדה במשך שבועות רבים לנסות להביא פתרון למצוקת ההורי גני הילדים בהוד השרון.

לדעתי, זו היא תביעת השתקה. תביעה שעל פניו למנוע לכאורה ביקורת לגיטמית על שירות שהוא כנראה לא מיטבי. הדבר חמור ביותר בעיני כאשר מדובר על חברת מועצה. אדם שתפקידו לשרת את הציבור, אדם המשקיע מזמנו ובחינם על מנת להגן על בריאותם ושלמותם של ילדים. שליח ציבור במובן העמוק והמלא ביותר של המילה. בעיני, אין דבר חשוב יותר מאשר להבטיח את שלומם של ילדים, שאינם יכולים לדאוג לעצמם.

לעיון במכתב ההתראה.

לאחרונה התבשרה שהיא נתבעת דיבה על ידי החברה. וכך היא מספרת.

מה קורה בגני הילדים בהוד השרון?

הורים רבים מתלוננים על מצב עגום ביותר בגני הילדים בהוד השרון. הבעיה העיקרית היא סביב הסייעות בגנים. כאשר נפתחה שנת הלימודים הסתבר שעירית הוד השרון העבירה את הטיפול בגנים לחברת קיטו מרום. בקבוצות ההורים נרשמו תלונות רבות, החל מהרמה של הסייעות, ההכשרה שהן מקבלות, המזון המוגש לילדים, הן מבחינת האיכות והן מבחינת הכמות צימצום החוגים והשעות שבהם הם מתקיימים.

אכן נאה שעיריית הוד השרון זכתה בפרס החינוך המחוזי (אחרי השקעה של 160,000 ש"ח) אבל אולי אפשר היה להשקיע את הכספים באופן חכם יותר.

בקבוצה של ההורים המוקדשת לנושא מועלות טענות קשות:

הסייעות והמובילות נמצאות במצב בלתי אפשרי. מצד אחד, קיצצו להן בשכר, מאידך, המזון המגיע לילדים הוא מועט ולעיתים אינו ראוי. הן מכניסות את ידיהן לכיסהן ומשלמות בעצמן כדי שלילדים יהיה מה לאכול!

לכתבה במקומון "ירוק" על המצב בגני הילדים בהוד השרון.

הגיעו הדברים לידי כך שהאופיזציה בהוד השרון חייבה את ראש העיר לכנס ישיבה שלא מן המניין. ההורים הזועמים התארגנו להגיע, ומי לא בא? ראש העירייה.

"ככה לא בונים שירותים" – ד"ר אלון גלבוע וחברי האופוזיציה פועלים להסדרת מתקני השירותים בהוד השרון לפי מדיניות

אם יש משהו לא נעים, זה לראות גבר עומד בפארק ציבורי ומשקה את הצמחיה, או אפילו ילדים לחוצים שצריכים לרוץ הביתה כי "בא לי קקי". ברור ששירותים ציבוריים בקרבה לגן ציבורי יכולים לשפר את איכות החיים של כולם. בעולם אידאלי, אפשר היה לבנות שירותים בכל גינה ציבורית, אבל אנחנו לא חיים בעולם שכזה. קיימות מגבלות רבות, ולעיתים, למשל, בשל שיקולי מקום או סביבה, עדיף לא לבנות. ואם בונים, צריך לפי פרמטרים ברורים, גלויים, הגיוניים ונכונים. איזו גינה זכאית לשירותים ציבוריים? האם למשל גינה כמו גן הגולן בהוד השרון, שלוקח 5 דקות ללכת אליה, או גינה הנמצאת ליד מתחם 1200 ומשרתת הרבה יותר ילדים שלעיתים לוקח יותר זמן לרדת למטה?

גנים ציבורים הם נכסים של הציבור, והעיריה צריכה לנקוט בהם ברגישות מתוך כבוד למהותם. אי אפשר סתם ככה להחליט לשים שירותים כי זה מתאים למישהו בעין, או יראה טוב בפייסבוק. נראה שבעיריית הוד השרון הרעיון של עבודה לפי פרמטרים הוא רעיון מוזר, ובכלל, לשתף את הציבור לגבי המשאבים שלו זה קונספט מנוכר.

הבאים לפרק הציבור ברחוב השחר התפלאו כאשר הם הבחינו בעובדי העייריה מודדים שטח בגינה הציבורית. הסתבר להם, שמשום מה, העירייה החליטה לפנק דווקא את הגינה שלהם בשירותים ציבוריים. מאחר שהתושבים הביעו התנגדות, החליטה העירייה להסתפק בהצבה של גדרות, מה שעורר חששות אצל התושבים, כל על פניו אין מקום לגדרות שכאלו בגינה המשרתת ילדים.

אי לכך, כתב ד"ר אלון גלבוע, עו"ד מכתב למנכל העירייה. בעקבות פניה זו סולקה הגדר.

לכבוד
רן היילפרן מנכ"ל העירייה
הנדון: סילוק גדר ברזל מסוכנת מגן ציבורי ברחוב השחר
לפני מספר שבועות הציבה העירייה גדר ברזל מסוכנת בצידו הדרומי של הגן וחסמה שטח ירוק המשמש לבאי בגן.
ככל הנראה הגדר הוצבה במטרה לתחום את מקום בניית תאי שירותים, ובשל התנגדות דיירי
הסביבה טרם החלו העבודות.
מביקור במקום עולה שהגדר שהוצבו בסמוך למתקני המשחקים מהווה סכנה וחושפת את
הילדים לאירוע פציעה ונזקי גוף לפיכך, הינך מתבקש להנחות את הגורמים הרלוונטים בעירייה לפעול לפירוק מיידי של הגדר המסוכנת ולמוע בכך פגיעה פוטנציאלית בילדים ומבקרים וזאת עד לקביעה סופית באשר לבניית שירותים.
לטיפולך המהיר אודה.
.
בברכה,
ד"ר אלון גלבוע, עו"ד.

קורס הגנה על העצים במרחב הציבורי

במסגרת הפעילות של נאמני העצים בהוד השרון התקיים קורס שנועד לתת לציבור כלים להגן על העצים. הקורס בהנחיה והובלה של מומחה בתחום העצים מר יוסי בן שחר, מנהל תחום הצומח במשרד החקלאות.

השתתפתי המפגש הראשון שהתקיים בהוד השרון בביתו של אריק יפה, מקים ומוביל את קבוצת נאמני העצים של הוד השרון. המפגש היה מרתק. יוסי מעביר הכשרות לגוזמי עצים מוסמכים, יש לו היכרות מעמיקה עם עצים, אך יותר מכך, הוא נוטף אהבה אל העצים ובזכות האישיות הקורנת שלו, הוא מדביק באהבה זו את הקהל. הוא רהוט וקשוב וההסברים שלו מאירי עיניים. זו מעין הרצאת טד ארוכה. אני מצטער שלא נחשפתי למידע הזה קודם.

אני לא אתיימר להתייחס לשלל הנושאים שהוא כיסה במפגש הראשון. אבל המשמעויות העולות מהדברים הינן חמורות ונוגעות לכל תושב במדינת ישראל.

מן הראוי להבין, שלעץ כמו לאדם,יש מספר שלבי חיים. התועלת הרבה ביותר לסביבה מגיעה מהעצים הבוגרים. כמובן שעצים מתבגרים הרבה פחות מהר מבני אדם, אבל כמו אדם, כאשר הם מגיעים לבגרות, הם רגישים ביותר לפגיעות. מספיק גיזום שגוי, ענף שנשבר, על מנת שפטריות יעשו דרכן אל ליבת העץ ויגרמו לעץ להירקב. התהליך הזה אינו הפיך. גיזום שגוי של עץ, משמעו גזר דין מוות.

אך לא רק חלקו העליון של העץ רגיש, בניגוד למקובל לחשוב, השורשים של העץ אינם עמוקים, אלא נפרשים על פני השטח. זהו בית השורשים. פגיעה בבית השורשים, תביא גם היא למותו של העץ. מכך הבנתי, עד כמה עצים הן בריות רגישות, עד כמה התנהגות שגויה תגרום למותם.

מותו של עץ איטי כמו צמחיתו. הוא יכול לבוא תוך שנה או עשור. אבל הוא יבוא. במקום שהעץ ישגשג עשרות רבות של שנים, הוא עלול לקרוס תוך שנים ספורות. מספיקה פגיעה של משאית, גיזום לא נכון כשהוא נשתל, שתילה שגויה, או גידול שגוי עד לשתילה כדי שהעץ לא יספק את התועלת הגלומה בו. אחרי שלמדתי כיצד נראות הפגיעות בעצים, הראיה שלי אותם השתנתה. אני מסתובב ברחובות ואין אלו כבר שדרות, כי עצים רבים מספור הם זומבים, עצים מתים חיים, בשל חבלות מתוך אדישות, מתוך בורות. וכך, גם העצים שאנחנו חושבים שהם חלק מאיתנו, לא יגדלו לספק את התועלת הטמונה בהם.

עץ שהגיע לבגרות, הוא בריה נדירה, מתוך ראיה שטחית של המרחב הציבורי, אחרי השיעור הראשון של הקורס, כבר ברור שחלק נכבד מהעצים הנשתלים כיום, כלל לא יספקו את התועלת שהושקעה בהם. ששתילה שגויה של עצים היא זריקת כסף לפח והיא נעשית סביבנו כל הזמן.

הקורס לא רק מעניק כלים לדעת כיצד לבחור עץ וכיצד לגזום אותו, אלא הבנה של המצב העגום בו אנחנו נמצאים. ואת החובה שלנו לפעול להגן עליהם. את ההבנה שאין אפשרות לשתול "עצים בוגרים" ושכל עץ בוגר הוא נכס ייחודי המצריך טיפוח מקצועי, זהו נכס מאוד מיוחד, מאוד יקר ערך, ובאותה המידה, בלתי מוערך כראוי בישראל.

ויש מה לעשות. ברגע שמתחילים לחוש את מהות העצים, את האופן הנכון לטפל בהם, גם לומדים כיצד להגן עליהם. וזו החובה שלנו, חובה לעצמנו, לדורות הבאים ולמרחב בו אנחנו חיים.

נגישות