קטגוריה: אמיר כוכבי

לאחרונה התבשרנו בקול רם ותרועה שנפל דבר, ואחרי 4 שנות כהונה, סוף כל סוף יש שביל אופניים לתחנת הרכבת סוקלוב מהוד השרון. ואכן, העירייה תכננה, סללה והקימה שביל. אומנם שביל האופניים אינו כולל לצידו מדרכה נוחה להליכה, ומהצד השני, צרה, המדרכה מאוד צרה. אבל לפעמים צריך להסתפק במה שיש.

הבעיה היא שאין.

אין תאורה בשביל הממשיך לכיוון גיל עמל. ועל כן, תושבי השכונה אשר מעוניניים לחזור הביתה אחרי שעות החשכה, צריכים להצטייד בפנס, או עשישית. כאילו היינו מלפני 100 שנה ולא עיר מודרנית המתיימרת להיות עיר קהילה.

לרוב אני לא אדם מעודן, כלל וכלל לא. אני עובד על זה, אבל יש עוד הרבה עבודה. לאחרונה נתקלתי במודעות שפורסמו במערכת הבחירות המקומיות ב-2018 בהוד השרון. וזה באמת משהו שאפילו לי נראה מאוד מוגזם.

עדי פרילנג אנקורי פועלת למען זכויות כלל הילדים בעיר. פשוט למען הילדים באשר הם ילדים. אבל דווקא אלו המתיימרים לכאורה לייצג את הפלורליזם, לפעול למען זכויות המיעוטים המגדריים והשווין, לא בהכרח מקפידים לעשות זאת כאשר מדובר על ביתם פנימה. וכך לפעמים, היוצרות מתהפכות. לפעמים, דווקא אלו השייכים לגופים פוליטיים שלכאורה אמונים על זכויות הנשים, לא נחלצים למען אישה כאשר זה פחות נוח להם.

כאשר מדובר על הרשות המקומית, לא צריך בהכרח להתייחס לשייכות הפוליטית של אנשים כאלו ואחרים כמייצגים משהו מעבר לניסיון לקרוץ לקהל בוחרים מסויים. לפעמים, דווקא אלו שברמה הלאומית פועלים באופן מסויים, יפעלו באופן אחר ברמה המקומית. זה שעדי היא אישה דתיה, לא אומר שהיא תפעל פחות למען שוויון והוגנות בחינוך מאשר מי שנמנים על מפלגות שברמה הלאומית פועלים למען המופלים על רקע מגדרי.

חברת המועצה עדי פרילנג אנקורי עברה תקופה לא נעימה בעקבות הפעילות שלה למען הגנים בהוד השרון. ואני לא יכול להשתחרר מהתחושה שאילו היתה גבר, היו פחות נלהבים לפעול כנגדה כפי שפעלו.

לדבריה, היא עברה התנכלויות, שלא נגיד איומים, על ידי בעלים של ספק שירותים של העירייה. לטענתה, העירייה נותנת לכך רוח גבית. בין השאר, היא עכשיו נמצאת תחת מה שיש כאלו שיגדירו כתביעת השתקה מצד מפעילי הצהרונים.

נראה, שהטענות שלה זוכות לאישוש לנוכח היחס של הקואליציה אל תביעת ההשתקה לכאורה. בדיון שנערך במועצת העיר, סירבו חברי המועצה מסיעות המזדהות עם השמאל בישראל, לגנות את המעשה. וכך, אישה דתיה צריכה לעבור מסכת קשה ואילו אלו המתיימרים לדאוג לזכויות הנשים והלהט"בים עומדים מנגד. כך זה נראה.

כיכר המושבה היא מתחם חדש בכניסה להוד השרון. אבל כדי להגיע אליו מהשכונה ליד, צריך להסתכן מול כלי רכב המגיעים מהר. מה עשתה העירייה? הקימה גדר מצחיקה. מדוע נושא הנגישות לא נבדק מראש? מדוע לא מנגישים מקום לפני שהוא נפתח? עירייה חכמה צופה את צרכי התושבים, פועלת להגן עליהם מעשיית שטויות. אכן, אנשים לא צריכים לחצות באופן כזה. אם כי חוקית, אין איסור לחצות אם אין מעבר חציה במרחק של 150 מטרים. לא כל בני האדם אחראים, יש כאלו שיסכנו את עצמם על שטויות. בשביל זה הרשויות צריכות להגן עליהם, לפעמים גם מעצמם.

שתי שיטות עיקריות לתחזוקת מערכות. אחת, תחזוקת שבר והשניה תחזוקת מניעה. קל להבין זאת כאשר מדברים על בריאות הפה. ניתן, לצחצח שיניים כל יום, להתייצב אצל השיננית לפי דרישתה ובכך למנוע כמה שאפשר בעיות שיניים. וניתן, לחכות שהשיניים תרקבנה לה בפה. ברור לכל בר דעת, שהשיטה הראשונה עדיפה. לא רק שהיא פחות כואבת, אלא היא גם הרבה פחות יקרה. ברור גם, שהיא לא נוחה, דורשת אחריות ומחשבה קדימה. וכך גם ברור, שגם אם נעשה זאת באדיקות, עדיין, עלולים להיווצר חורים. זה לא שתחזוקת מניעה לגמרי מונעת שברים, אלא שהיא מאוד מפחיתה את הסיכוי להיווצרותם. 

כך גם בחברה האנושית, יש מדינות, כמו ארה"ב, שמעדיפות תחזוקת שבר. ז"א, הן יחכו עד שאדם יבצע עבירה, ואז ידחפו אותו אחר כבוד לבית האסורים. ארה"ב מחזיקה אחוז אחד מתושביה בבתי הכלא. יש מדינות, כמו מדינות סקנדיבה, המעדיפות להשקיע במערכות סוציאלית, וכתוצאה מכך, בתי הכלא שלהם כמעט ריקים.
גם בידי עיריית השרון ניתנת הזכות לבחור בין תחזוקת שבר לתחזוקת מניעה. בין מחשבה קדימה, המצריכה הבנה, תבונה, תכנון וראיית הנולד לבין תיקון נזקים אחרי שהם כבר נגרמו. בחירה בין הבנה שאם בונים מרכז מסחרי, צריך גם להנגיש את הדרך אליו, לבין המתנה שיעלו קולות הזעם בפייסבוק ואז השמה של פתרון זמני, פלסטר, שנשמע בעיקר יפה בפייסבוק, אבל עלול להביא לתוצאות של פגיעה חלילה בגוף. 
וכפי שקורה עם החניון בו שכחו לשים שלט "אין חניה", ו-"שעתיים ראשונות חינם" כך גם הפעם. לא "שמו" מעבר חציה. אבל הפעם לא מדובר על נזק כספי, אלא חלילה על דיני נפשות.  

ביולי 2021 החל לפעול באיזור התעשיה בהוד השרון מועדון בלתי חוקי. אחרי פניות אין סופיות לעיריה, ואחרי לחצים ממושכים, החליטה העירייה לא לתת למקום רישיון עסק. אבל היא לא הוציאה לו צו סגירה, וגם לא פעלה מולו משפטית וגם לא צו הריסה למרות הבניה הבלתי חוקית. רק אחרי הוצאות של עשרות אלפי שקלים, העירייה החליטה לתבוע את המקום בהליך שיבטיח לבעלי המקום פעולה עוד שנתיים. כך נראית הוד השרון, העיר החופשיה בישראל. חופשיה לעבריינים לפעול. עבריינים במקום תושבים. ילדים, זקנים, וסתם אזרחים סובלים כבר שנים וראש העיר אומר שאין לו את היכולת לפעול. ואני חושב, שאם אין רצון, אין יכולת. האם זה קשור לכך שלאשתו של ראש העיר, הגברת מיטל מועלם יש פאב משלה שפעל לכאורה בלי רישיון עסק במשך שנים? לא יודע. איך זה קשור לכך שהעירייה לא פועלת לדעתי כראוי כנגד מטרדי רעש מבתי עסק בכל העיר? איני יודע אם זו רישעות או טימטום אבל אני יודע שהסבל הוא רב.

דבר שאני יודע, שמי שהיה מנהל מחלקת שפ"ע בעיר הוא יוסי מתתיהו, אדם ששיקר לאשתי ולי במצח נחושה. שעשה למיטב הבנתי כל מאמץ כדי שלא לטפל במפגע, ויש אומרים שהרעיון הזה של וויתור על המשילות לטובת ההכנסות של עבריינים הוא רעיון שלו. לא יודע, אני יודע שכיום הוא מנהל את העמותה למען נכי צה"ל. אין לי אלא לאחל להם בהצלחה. אני משער שאולי זה קצת פחות מאתגר מאשר לשבת על תקציב של שלוש מאות מליון שקל. ואני מקווה שהשמועות ששמעתי כך שאמיר כוכבי מתכוון להפיל עליו את האשמה למצבה העגום בעיר אינן נכונות.

עדי פרילנג אנקורי, חברת מועצת עיריית הוד השרון שלקחה על עצמה לטפל באיכות השירות בגנים מגוללת את סיפורה על התנהגות ברוטלית לכאורה מצד בעלים של חברה.

אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.

לוקחת נשימה עמוקה וכותבת.

כבר ארבע שנים שאני פועלת כחברת מועצת עיר, בשבילכם ולמענכם – והכול בהתנדבות, אבל לזה לא ציפיתי.

בחלומות הגרועים ביותר שלי לא חשבתי שדבר כזה יגיע אליי, להוד השרון שלי.

לפני שאני נציגת ציבור אני קודם כל בת אדם (!!!) ואמא ליאירי ויונתני שלי.

לצערי, הילדים שלי נאלצו לשלם מחיר בגללי, בגלל העשייה הציבורית שלי.

ביום ראשון (15.1) הגעתי לאסוף את יונתני, בני בן השלוש, מגן אגמית. בכניסה לגן עמדו מנכ"ל חברת הצהרונים של גני הילדים, ויחד איתו עוד שני גברים.

אמרתי שלום מנומס. כאן חשבתי שיסתיים השיח והאנשים שעשו לי אמבוש בכניסה לגן של בני, ילכו לאן שהם צריכים.

אבל לא כך היה. מנכ"ל הצהרונים אמר לי משפט שמבחינתי היה איום מרומז: "היום הכרתי את יונתן"- הבן שלי בן השלוש.

המשפט הזה הרעיד אותי.

ניסיתי לפלס לי דרך כדי להיכנס לגן על מנת לאסוף את הציוד של יונתני וללכת משם כמה שיותר מהר.

אבל מסכת ההפחדה לא הסתיימה.

המנכ"ל חיכה לי בכניסה לגן והתחיל להטיח בי האשמות בצעקות שאני פוגעת בילדים בני שלוש (הילדים שלנו, כן?), שאני פוגעת בשם הטוב של הסייעות בגנים (עבורן אני דורשת תנאים ויחס יותר טובים). איים עליי שאני אשלם "הרבה מאוד כסף", ושאני לא הראשונה ששילמה לו.

על כל הפעילות שלי למען ילדי העיר, הילדים שלנו, הטיח בי האשמות שווא והפחיד אותי ואת ילדיי, שהיו עדים ומבוהלים.

המנכ"ל צעק הכל לעיני הילדים שלי, 3 גברים מול אמא אחת וילדים המומים ומפוחדים, והכול בנוכחות סייעות והורים שבאו לאסוף מהגן ולא הבינו למה המנכ"ל צועק.

מצליחים לתאר את ההרגשה שלי באותו רגע? כמובן שהוגשה תלונה במשטרה והנושא בטיפולה.

בעקבות המקרה, לא הצלחתי להרדים את ילדיי עד עשר בלילה באותו היום, עקב המחזה הזה שעורר בהם פחד ומועקה קשה. באמבטיה ובארוחת הערב ועד שנרדמו הם שאלו אותי כל הזמן, "למה האיש הזה צעק עלייך אמא".

קמתי לעולם חדש.

עולם בו נחצו כל הגבולות.

אהה ואם תהיתם..עד עכשיו שום תגובה מהעירייה.

מאז שהקרקע נשמטה מתחת לרגליי, אני מנסה להחזיר את עצמי להתנדבויות שלי ולאנרגיות שהיו לי לפני יום ראשון אחר הצהריים.

ברגעים האלה יותר מתמיד, אני נחושה יותר וחזקה יותר להילחם למען הילדים שלנו. אני פועלת מתוך שליחות, אמונה ודאגה אמיתית לכך שלכל ילד מגיע מקום בטוח, שמח ומוגן עבורו, ואני לא מתכוונת להתנצל על זה.

הורים יקרים, אני כאן למען הילדים של כולנו ואמשיך להיות. אף מכתב השתקה ואף תביעה לא ירתיעו אותי להילחם למען ילדינו.

שלכם, אני

לפני כחצי שנה יזם אריק יפה את תנועת נאמני העצים בעיר. תנועה זו היא חלק מהתארגנויות רבות בארץ שנוסדו על מנת להבטיח את שלומם ושגשוגם של העצים.

"עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בניין או חשמל חשוב יותר מעץ. אקליפטוס עבות, שקמה ישנה, חורש אלונים – הם שורשי האדם. בניין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה…".
את הדברים הללו אמר ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון

אמירתו זו של הזקן, מלאה בחוכמה שנראה שלא שרדה את תהפוכות הזמן. כיום, הגרזן קל מאוד על עצים. הרדיפה אחרי הרווח קצר המועד גורמת להשמדה רבתי של עצים, ולא רק בהוד השרון. אך כאשר ההבנה של משמעות העץ מחלחת, של הייחודיות של עץ וותיק, אי אפשר שלא לחשוב יראת כבוד למראה עץ וותיק.

ישראלים נוסעים לחו"ל לטיולי טבע, יוצאים אל המרחבים כדי להנות מהירוק, אבל במקביל מכחידים ומשמידים את נכסי הטבע שניתנו מהדורות הקודמים. חוסר הכבוד למסורת משתלב עם הכחדה מסיבית של הסביבה.

המבנה העירוני, בכל עיר, הוא מבנה פגום. למעשה, הדמוקרטיה נעצרת ברמה המקומית, זו אינה תופעת ייחודית להוד השרון. אין אפשרות מעשית להדיח את ראש העיר, הוא נבחר לתקופה ארוכה של 5 שנים. אין בפועל מנגנוני בקרה אפקטיבים על פעולתיו והוא למעשה מתפקד כשריף בעירו.

ההישג הראשון של אריק ונאמני העצים היה העברת החלטה במועצת העיר המחייבת את העירייה לעמוד בתקנות החוקיות שהיא במילא מחויבת אליהם. יש יגידו, מה הטעם בכך שהעיר מתחייבת לעמוד בחוק? נראה שאין זה דבר מובן מאליו. בניגוד לקולות שנשמעו, החלטת מועצת העיר היא החלטה המחייבת את העירייה.

על מנת להבטיח זאת, אריק גם יזם הצגת מצגת בוועדה לקיימות ואיכות הסביבה בעיר. המצגת כוללת לא רק סקירה של פעילותם הענפה של נאמני העצים, אלא גם סקירה של מחדלי העירייה בתחום זה, מתוך תקווה שעצם התיעוד יקל על תיקונם בעתיד.

להורדת המצגת

אריק יפה הוא בעל ניסיון רב בשינויים אירגוני, ניסיון רב שנים שצבר בתעשיית העילית. את הניסיון הזה הוא מיישם לבצע שינוי אירגוני (מבחוץ!) במערכת שהיא במהותה כמעט בלתי ניתנת לשינוי. מערכת קפואה, מיושנת, שלרוב אינה מתחשבת בלקחותיה. מערכת ללא בקרה, שקשה מאוד למצוא בה עוגן על מנת לבצע שינוי. יחד עם זה, עקב בצד אגודל, תוך לימוד של המערכת, של עצמותיה וחולשותיה, הוא מקדם אט אט שינוי. זהו תהליך שמעטים מסוגלים לחזור עליו במקומות אחרים, אבל נאמני העצים בהוד השרון זה מקום טוב ללמוד כיצד לעשות זאת.

נראה שהבולענים בהוד השרון הם אופנה שמסרבת ללכת. מעין שיגרה כאילו שאנחנו חיים על שפת ים המלח ולא בקירבה לירקון.

אבל הבולען האחרון (פברואר 2022) הוא באמת מפחיד. כשאני שואל את עצמי מה אני הייתי עושה, אני לא בטוח שהייתי כה בעל תושיה כמו בעל הרכב. כאשר אני מכניס אל תוך המשוואה מחשבה על ילדים בכיסא בטיחות זו הופך לסרט אימה. מסוג אלו שחוזרים בחלומות הליל.

וכפי שהפחד אוחז למחשבה מה היה קורה אילו אני הייתי במכונית השוקעת שמים זורמים אליה, כך מטרידה המחשבה שאולי זה היה מאוד נמנע. בפרט כאשר מסתבר שאכן, העירייה ידעה על הסכנה מראש.

אין זה הבולען הראשון שהתגלה בתקופה האחרונה. ארבעה חודשים לפני המקרה הזה, נפער בולען נוסף, הפעם בבניין. הבולען הזה נוצר מאחר שבמסגרת עבודות, החליט מי שהחליט להסיר יסודות במסגרת עבודות שיפוץ. זו אינה עבודה של מה בכך, זו לא עקירה של עשב, אלא עבודה מורכבת, הנעשית באמצעות מנוף וסילוק של עשרות טונות של בטון ופלדה.

הבולען הראשון, המייסד של שושלת הבולענים של הוד השרון, נפער אולי במקום הרגיש שאפשר להעלות על הדעת, גן ילדים. גם הפעם זו לא היתה יד אלוהים או אמא טבע שהתערבה, אלא מחדל בו עבודת בניה של העירייה גרמו לזליגה של בוץ עד שהרצפה בגן הילדים קרסה. גם הפעם, רק מזל הפריד בין אירוע המופיע בשולי החדשות לאסון ברמה לאומית.

יש יגידו, האדמה אשמה, הרי הבולענים בה נפערים. ויש כאלו שיגדו, זהו טבעם של דברים, אם עושים, אז יש גם בעיות. אבל לדעתי זו התחמקות מהשאלה המהותית, מה אחריות העירייה, וספצפית העומד בראשה, למה שקורה בעיר הזו. האם ראש העיר יודע מה קורה בעיר שלו? מה האחריות של אמיר כוכבי למה שקורה?

כתושב הוד השרון, הרושם שלי מההתנהלות היום יומית, שבהוד השרון, יש גם בעיית פיקוח. פיקוח חניה, פיקוח בניה, פיקוח מה שלא תרצו. יש תחושה, שהעיר מתנהלת לה, לא מנוהלת. שראש העיר לא באמת יודע מה קורה בעיר שלו.

על מנת למנוע אסונות כאלו, המערכת העירונית צריכה להיות יעילה. עיריית הוד השרון מונה 1500 עובדים לערך, והתקציב העירוני הוא מעל 800 מליון לשנה. ומי שמופקד על תקציבים כאלו חייב לוודא שהם מנוצלים כראוי ולא נשפכים כמים לבולען. זה מצריך יכולת ניהול, היכולת לגייס את האנשים הנכונים, לוודא שיש בידיהם את הכלים הנכונים ושיש מערכת פיקוח שמאתרת כשלים לפני שהם הופכים לבורות. מערכת הדרכה שמעניקה לעובדים את הכלים העדכניים לבצע את תפקידם כראוי ותוכנית לוודא שהם אכן קלטו את מה שהם צריכים על מנת למלא את תפקידם כראוי. אי אפשר להאשים כל פעם את הש"ג. אי אפשר לטעון שרק הסיירים צעירים הם אלו שפישלו.

נדרשת מערכת לומדת, שמסוגלת להסיק מסקנות מהמחדלים שלה. אילו מסקנות הוסקו מהבולען בגן הילדים? אילו שינויים נעשו במערך הפיקוח בעקבות הבולען במגרש החניה ואילו שינויים יעשו בנהלים של הסיירים בעקבות הכמעט ונפגע ברחוב הגנים בעיר? אלו אינן שאלות תאורטית, אלו סוגיות שהתייחסות שגויה אליהן עלולה לעלות בחיים.

ספציפית למקרה של הבולען, על פניו, עולות הרבה שאלות מהסרטון. נראה שהפקחים הגיעו כדי לבדוק אם יש בעיה. ואני מניח, שיש במערכת המים בהוד השרון יכולת לדעת על דליפה בכזה קנה מידה. זו לא דליפה מצינור השקיה, זה משהו שאמור להדליק נורות בחדר בקרה. האנשים שהגיעו לשם ידעו מה הם מחפשים, וכאשר הם הבינו מה עלול לקרות, הם נסו על חייהם. מדוע הם הגיעו? מה הם ניסו לבדוק ולמי הם דיווחו הלאה הן שאלות מהותית בהבנה של האירוע הזה. לא רק על מנת למצוא אחראיים, אלא בעיקר על מנת למנוע מאנשים להצטרף לקורח ועדתו (שנבלעו באדמה).

על פניו, נראה שהעיר חסרה את כל אלו. ואחרי 4 שנים בתפקיד, לאמיר כוכבי אין אפשרות להטיל את האשמה על מישהו אחר. הוא הנושא באחריות, הוא זה שצריך לדעת מה קורה בעיר שלו. ואם אחרי כל כך הרבה זמן בתפקיד הוא לא מסוגלת לבצע זאת, משהו כנראה אולי קצת רקוב בממלכה.