כשהייתי נער, אהבתי לצפות בסידרה טווינפיקס. סידרה שהיא בעיני אנטלוגיה של מחלות נפש, בה ככול שחופרים עמוק יותר, כך תחושת האבסורד הטרגי הולכת וגדלה, קפקא בפרקים.

כשהתחלתי להתעמק בנבכי עיריית הוד השרון והעומד בראשה, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שאני לא צופה בטוויניפקס, אלא ממש חי בתוכה. החשש הגדול שלי היה כמובן שנטרפה עלי דעתי. ולכן, יש בכך אולי נחמה כשאני רואה שאנשים שפויים והגיוניים ממני מגיעים לאותה המסקנה.

להלן המכתב של חבר מועצת העיר מטעם חוזה חדש, יואב יחיעם. אני עוקב אחר ההתכתבויות שלו, ואני לא מקנא באנשי העירייה. המאבק העיקש שלו למען מנהל תקין לא נחלש והוא לא מרפה לרגע, ככול שהמאבק מתמשך, כך המנגינה של טוויניפקס רק הולכת ומתחזקת בעיני. (פרגנו לעצמכם, בשביל האווירה)

אני מרחם על היועץ המשפטי של העירייה. אני בטוח שהוא היה שמח לממש באופן ראוי את הידע והניסיון המקצועי שלו. לעיתים אני מדמיין את ייסוריו כשהוא צריך להמשיך להיאבק בשביל משהו שהוא על פניו ולכאורה גחמה של אדם אחר.

המכתב שבדיון עוסק בשאלה שהיא לכאורה תאורטית, האם ראש העיר צריך לשתף את המוסדות הדמוקרטיים של העירייה בהחלטה לתבוע בבג"צ. לא רק שלדעתי זה חשוב לעדכנם, אני גם בנושא הזה ראש העיר אמיר כוכבי פוגע בעניין. כאשר הוגשו בג"צים הם לוו לעיתים קרובות גם במאבקים ציבוריים ובתמיכה מטעם התושבים. להגיש בג"צ בסתר זו דרך מעולה לגרום לכך שאף אחד לא יתעניין בו.

רונן שלום,
קיבלתי את עמדתך. אינני מופתע – זו עמדה קלאסית של רבים מהיועצים המשפטיים שמעדיפים להסתמך אך ורק על לשון החוק היבשה, ומתעלמים לחלוטין מהשאלה הציבורית, הערכית והמנהלית הרחבה יותר.

יועצים משפטיים אמיצים, ובכללם היועמ״שית לממשלה, בחרו לא פעם לבסס את עמדתם דווקא על עקרונות של מנהל תקין, השתתפות ציבורית ושקיפות – ולא להסתפק בפרשנות מצמצמת של החוק. כאן, לצערי, בחרת בדרך המצומצמת.

אינני מצפה לתשובה ממך למייל זה. תודה.

אני פונה כאן אליכם חברות ולחברי המועצה, במיוחד לאלה שמעדיפים להסתפק בתשובות "פורמליות" כדי להימנע מלהתמודד עם מהות השאלה:
לא כל מה שמותר – ראוי. לא כל מה שמותר – נכון ציבורית.

האם באמת נוח לכולנו לדעת שהחלטות בסדר גודל כזה מתקבלות הרחק מאור השמש, בחדרי חדרים, מבלי לשתף לא את הציבור ולא את נבחריו?
האם זהו מודל העירוניות שראוי לנו, במיוחד כאשר מדובר בצעד אסטרטגי שיילווה את העיר ואת תושביה שנים קדימה?

רונן צודק משפטית: אין חובה מפורשת בחוק.
אבל אני שואל אתכם:

• האם בשם הסעיף היבש אנחנו מוכנים להקריב את עקרון השקיפות, הדיון הציבורי והאחריות המנהיגותית שלנו?
• האם זה המנדט שקיבלנו מהציבור – לא לדעת, לא לשאול, לא לדון – אלא להסתפק בלהיות "חותמת גומי" למה שמתקבל מאחורי גבנו או 4 שנים לפנינו?

אני מזמין כל אחד ואחת מאיתנו להרהר: היום אולי אתם חלק מהקואליציה – מחר אולי לא. האם תסכימו לקבל התנהלות כזו בשם הפרוצדורה?
או שתדרשו, כמו שאני דורש היום, מידה של יושרה ציבורית ואחריות רחבה?

כי יש דברים שמותר – אבל פשוט לא מתקבלים על הדעת.
ודמוקרטיה, בסוף, היא הרבה מעבר לפרוצדורה.

בדאגה רבה,

יואב

ביסוס משפטי וערכי למי שמבקש להעמיק:

הנחיות היועמ"ש לממשלה (וכן חוזרי מנכ"ל משרד הפנים) ממליצים על שיתוף ושקיפות בנושאים בעלי חשיבות ציבורית, אפילו אם אינם מחייבים זאת אקספליציטית.

עקרון המנהל התקין (שקוף, משתף, סביר) – נפסק לא פעם שבנושאים ציבוריים דרמטיים אין להסתפק בפורמליסטיקה, ויש להביא בחשבון את חשיבות ההליך הציבורי גם אם לא נדרשה הוראה מפורשת.

עקרון ההשתתפות – חובת ההשתתפות וההכרעה המשותפת נובעת ממבנה פקודת העיריות ומהוראותיה לעניין ישיבות, הצבעות וסדרי קבלת החלטות במועצה. פרשנות המשפט הציבורי והפסיקה בישראל רואות בעירייה גוף ציבורי שמחויב לקבל החלטות בהליכי שיתוף, פיקוח והצבעה של נבחרי הציבור – גם כאשר החוק אינו דורש זאת במפורש.